חוקי היסוד בישראל

חוקי יסוד מהווים את פרקי החוקה העתידית לפי פשרת הררי. חוקים אלה שונים מחוק רגיל בצורה (נקרא "חוק יסוד" ואין שנת חקיקה), בתוכן (נושאים שבהם עוסקת חוקה), ובמאפיינים נוספים (בחלק מחוקי היסוד על-ידי שריון/פסקת הגבלה/יציבות – לא ניתן לשינוי בתקנות לשעת חירום).

בישראל חוקקו 12 חוקי יסוד ויש מחלוקת פרשנים אם יש לחוקי היסוד בישראל מעמד חוקתי אף קודם שנעשה תהליך לאגדם לכלל חוקה מאוחדת (בעבר סבר בית המשפט שאין להם מעמד חוקתי. בשנת 1995 שינה את פסיקתו והכריז שיש לחוקי היסוד מעמד של חוקה וזהו המצב הנהוג בישראל).

או במלים אחרות:

חוק יסוד הוא מעין "חוק-על" ששונה בצורה שלו ובתוכן שלו. בצורה הוא מחוקק ללא שנה (בניגוד לחוק רגיל שהשנה מצוינת בו) להראות שהוא כביכול "מעל הזמן". בתוכן חוק היסוד שונה בכך שהוא לא ממוקד, אלא הוא עוסק ברעיון הכללי ולא נכנס לפרטים.

בישראל יש 13 חוקי יסוד (לאחרונה חוקק חוק היסוד ה-13 שנקרא "חוק יסוד: הלאום") שיש להם מעמד של חוקה מאז 1955.

לחוקי היסוד יש מעמד של מעין "חוק על" : שנקבע באמצעות שני דרכים:

• שִריוּן – נועד כדי להגן על החוק מפני המחוקק עצמו – הרשות המחוקקת משתנה מעת לעת וייתכן שחילופי שלטון יעוררו צורך בשינויי בחקיקה – זהו מצב שאינו תואם מעמד של חוקים שעתידים להיות החוקה העתידית לכן נקבע כי ניתן לשנות חלק מהסעיפים רק ברוב מוחלט[1] או ברוב מיוחד[2].
• פסקת הגבלה – קובעת שאסור לחוקק חוק שבתוכנו סותר את תוכן חוק היסוד. אלא אם הוא תואם את ערכיה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ואם מטרת החקיקה אינה פוגעת בערכים של החוק מעבר לנדרש.