שנת 1938 הייתה שנת מפנה בתחום המדיניות האנטישמית של המשטר הנאצי. נשאלת השאלה כיצד יש להסביר את ההתפרצות של הגל האנטישמי המחודש בשנה זו, לאחר שנתיים של רגיעה יחסית.
מסמך של משרד החוץ הגרמני מינואר 1939 קושר את המדיניות האנטישמית לאירועים הכלליים שהיו ב1938 – סיפור אוסטריה וחבל הסודטים. המסמך פותח בקביעה מפורשת:
"כנראה אין זה מקרה כי שנת 1938, שנת הגורל, לא זו בלבד שהביאה לידי הגשמה את החזון של גרמניה גדולה יותר, אלא גם קירבה את השאלה היהודית לפתרונה. המדינות של גרמניה כלפי היהודים הרי הייתה גם הסיבה וגם התוצאה של מאורעות 1938. גידול ההשפעה היהודית והמנטליות היהודית המשחיתה בפוליטיקה, בכלכלה ובתרבות שיתקו את כוחו של העם הגרמני ואת רצון ההתחדשות שלו… ריפוי חולי זה בגוף הלאומי היה אפוא אחד התנאים המוקדמים העיקריים למאמץ העצום, שהוביל ב-1938, בניגוד לרצון העולם, לגיבושו של הרייך הגרמני הגדול".
יש לציין כי מסמך זה אינו יוצא דופן. קשר בין האירועים האנטישמיים לבין מדינות החוץ של גרמניה עולה גם ממסמכים אחרים מאותה תקופה.
בכל הנוגע למדיניות החוץ של גרמניה, יש לציין כי כבר בשנת 1937 הבין היטלר שגרמניה לא תוכל לעמוד כלכלית במרוץ החימוש מול צרפת ובריטניה, אבל הוא הבין גם שאינו יכול להפסיק את המרוץ אם ברצונו להגשים את העקרונות האידיאולוגיים שלו. מכאן בא הדחף לפעול מהר ולא לחכות יותר, ולנצל את עליונותה הזמנית של גרמניה כדי להתפשט ולהשיג חומרי גלם על ידי ניצול המדינות השכנות. היטלר חש גם כי אין הוא יכול לחכות עוד מכיוון שלא היה בטוח כי הציבור הגרמני יתמוך בו בטווח הארוך, בדרכו להגשים את המטרות האסטרטגיות של הנאציזם […]
עד 1938 נהג היטלר בערמומיות, ונהג להצהיר על רצונו בשלום. מטרת מדיניות החוץ שלו עד אז הייתה להבטיח דעת קהל בין-לאומית אוהדת […] כעת הוא נעשה חסר סבלנות […] ופעל למען סיפוח אוסטריה וחבל הסודטים […] בריטניה הסכימה לסיפוח הסודטים בתנאי שהדבר ייעשה בדרכי שלום.
בהקשר זה, של ההקצנה במדיניות החוץ, יש להבין גם את ההקצנה במדיניות האנטישמית בשנת 1938. היטלר ראה בכל התפתחות בגרמניה ומחוצה לה התמודדות מתמדת את האויב היהודי. מבחינתו המציאות בגרמניה הייתה תוצאה של פעילות יהודית המנוונת את האורגניזם [הגוף] הלאומי, ולפיכך יש להילחם בפעילות זו בכל העוצמה.
(מעובד על פי ד' בנקיר, 1938: מדיניות חוץ, הקצנה פוליטית ואנטישמיות, בתוך בשביל הזיכרון 30, יד ושם, 1998, עמ' 4-8)