בחודש אפריל 1943 בגטו ורשה מרדו לוחמים יהודים בכוחות הגרמניים. שני ארגונים יהודיים השתתפו במרד: האחד היה אצ"י – ארגון צבאי יהודי, שהחברים בו היו חסידיו של ז'בוטינסקי: הרוויזיוניסטים ואנשי בית"ר [בארץ-ישראל זוהו הרוויזיוניסטים עם ארגון האצ"ל]. האחר היה אי"ל – ארגון יהודי לוחם, ובו היו חברים מכל הקבוצות הפוליטיות האחרות [רובן ציונות-סוציאליסטיות].
מדוע לא התאחדו שני הארגונים האלה שלחמו למען אותה המטרה – התקוממות נגד המכונה הרצחנית של הגרמנים?
לשם השוואה, בווילנה הצליחו כל הקבוצות הפוליטיות להתאחד לאחר הכיבוש הגרמני. ביוני 1941 נכנס הצבא הגרמני לווילנה […]. עד אמצע דצמבר 1941 טבחו הגרמנים ביותר ממחצית מתושביה היהודים של וילנה באתר ההשמדה בפונאר. מנהיגי תנועות הנוער בווילנה ראו ברציחות ההמוניות האלה חלק ממערכה גרמנית מתוכננת להשמדת היהודים, ולכן החליטו להקים ארגון התנגדות יהודי מאוחר בגטו וילנה. […] ההלם מהטבח בפונאר סילק את המחיצות האידיאולוגיות […] שהפרידו בין הקבוצות הפוליטיות בגטו וילנה, ומיקד את תשומת ליבם של מנהיגי תנועת הנוער שם במטרות המיידיות של התנגדות מזוינת במסגרת ארגונית משותפת […].
לעומת זאת, עם הכיבוש הגרמני של ורשה בשנת 1939, רק הרוויזיוניסטים החלו לארגן התנגדות מזוינת. […] לחברי בית"ר, שהתחנכו לאור האידיאולוגיה של ז'בוטינסקי שדגלה במאבק צבאי למען השגת מטרות לאומיות של העם היהודי, הייתה נטייה טבעית לחשוב על התנגדות מזוינת. נוסף לכך, רבים מהם כבר עברו אימונים צבאיים בעבר. תנועות הנוער האחרות בגטו התרכזו בתוכניות תרבות וחינוך ובשירותי רווחה שנועדו לשפר את התנאים הקשים בגטו. הסברה הרווחת הייתה שלא ייתכן שבוורשה – "מרכז העולם" – ייתכנו רציחות המוניות של יהודים.
רק בעקבות "הגירוש הגדול" מגטו ורשה, שהחל ביולי 1942, החליטו המנהיגים של תנועות הנוער האחרות, אנטק (יצחק) צוקרמן, מרדכי אנילביץ וחבריהם, לייסד ארגון יהודי לוחם, וכך הוקם אי"ל, אולם העוינות כלפי הרוויזיוניסטים מנעה שיתוף פעולה איתם.
(מעובד על פי מ' ארנס, "לא מאוחדים במאבק משותף". בתוך: עיונים בתקומת ישראל, כרך 18, 2008, עמ' 289 – 306)
קטע ב':
לאחר המלחמה התקבע בזיכרון הסיפור (הנרטיב) שסיפור חברי אי"ל ששרדו על אודות התפקיד הראשי שהיה לאי"ל במרד. אם בכלל זכה אצ"י לאזכור, הרי ניתן לו תפקיד שולי בלבד. סיפור זה קודם וטופח בישראל, שהשלטון ב-29 השנים הראשונות לקיומה היה בידי מפא"י, מפלגה ציונית סוציאליסטית, כך לדוגמה, במהלך דיון שנערך במאי 1947 על מרד גטו ורשה, אמר יצחק צוקרמן, ממנהיגי ארגון, אי"ל:
פנינו אליהם [לרוויזיוניסטים] שיצטרפו אלינו. כדרכם [הם] הפרו משמעת […] הקבוצה הזאת נלחמה בחירוף נפש […] אך אנשיה לא החזיקו מעמד, וביום השני לקרב יצאו את הגטו.
ההנהגה היהודית בארץ-ישראל קיבלה את גרסת צוקרמן בנוגע לאירועים בגטו ורשה. תיאורו של צוקרמן שהרוויזיוניסטים היו "מפרי משמעת" תאם את ההאשמות שהושמעו באותה עת נגד הארגון הצבאי הלאומי [אצ"ל], בראשות בגין, שבמאבקו נגד השלטון הבריטי בארץ-ישראל סירב לקבל את מרותה של ההנהגה הרשמית, שקראה לריסון ולאיפוק. מנהיגי אצ"י, פאבל פרנקל ולאון רודל, נפלו בקרב […] הניצולים המעטים מבין לוחמי אצ"י שהגיעו לישראל – לא נשמעו קולותיהם.
(מעובד על פי מ' ארנס, דגלים מעל הגטו – סיפורו של מרד גטו ורשה, הוצאת משכל, 2003, עמ' 18, 214-228)