עוד לפני עצרת האומות המאוחדות מה- 29/11/47 ופרוץ מלחמת העצמאות, העריך דוד בן-גוריון כי היישוב היהודי ייאלץ להתמודד צבאית הן עם ערביי ארץ-ישראל הן עם הצבאות הסדירים של מדינות ערב השכנות. בן-גוריון אמר: "כיום מצויים אנו בעיצומו של מאבק נגד בריטניה. כשיעזבו הבריטים את הארץ לא נקבל מדינת יהודים עצמאית בארץ-ישראל על מגש של כסף. מיד תבוא פלישה של צבאות ערב הסדירים, הסובבים אותנו. נצטרך להתמודד עמם בלי הבריטים. יש לחשוש שהבריטים, לאחר שיפנו את הארץ, יעדיפו להושיט ידם לערבים על פני סיוע ליהודים".
לפיכך, נדרש היישוב היהודי להיערכות צבאית אחרת כדי שיוכל לבלום את הצבאות הפולשים הסדירים, לא עוד לוחמה בשיטות "גֶרִילָה" [קבוצות קטנות של לוחמים שמטרתם להתיש את האויב] אלא באמצעות כוחות צבאיים סדירים שיבלמו את הפלישה ויבטיחו ליישוב היהודי שטח נרחב כדי לממש בו את עצמאותו.
על כן, במהלך המחצית הראשונה של שנת 1948 ובעיצומה של הלחימה, עבר ארגון "ההגנה" תהליך של ארגון מחדש שהיה במחזקת מהפכה, כאשר הפך את אנשיו מלוחמי "גרילה" לחיילים הנמנים על שורותיו של כוח סדיר, אשר קיבל תוקף רשמי ב-1 ביוני 1948 עם הקמתו של "צבא הגנה לישראל".
[…] מלחמת העצמאות תמה בהישגים צבאיים ומדיניים גדולים לזכות צה"ל, היישוב היהודי ומדינת ישראל. בהקשר זה אפשר לומר שעל פי רוב, תוצאותיה של המלחמה מעידות על הפוטנציאל שהייה גלום (כלול) בכוחות בראשיתה. אך העוצמה, שהפגינו המפעל הציוני והיישוב היהודי בארץ-ישראל, הייתה הפתעה גדולה גם לאויב הערבי, גם לבריטים ולעולם כולו, וגם ליישוב היהודי עצמו ולמנהיגיו.
(מעובד על פי מ' פעיל, עצמאות: תש"ח-תש"ט, משרד הביטחון, 1990, עמ' 24-26)