בעשורים הראשונים לאחר קום המדינה התאפיין המחקר של היסטוריונים שעסקו בהעפלה בכלל ובפרשת "אקסודוס" בפרט בכתיבה מגמתית, שנועדה לשרת אינטרסים פוליטיים מסוימים.
רוב ההיסטוריונים האלה היו מזוהים עם מפלגת השלטון (מפא"י) בהנהגתו של דוד בן גוריון. מפלגה זו הייתה ממשיכה דרכה של הנהגת היישוב מתקופת טרם המדינה, וחבריה ביקשו לְפָאֵר את התרומה של מנהיגי היישוב לגירוש הבריטים, לעומת מעשי האלימות של "הפורשים" [אנשי האצ"ל והלח"י]. לכן הדגישו ההיסטוריונים האלה (שהיו מזוהים עם מפא"י) את חלקה של ההעפלה במאבק נגד הבריטים, ובהעפלה הדגישו את חלקו של היישוב המאורגן במאבק זה. מכיוון שלמעפילים לא היה חלק במאבקים הפוליטיים בתוך היישוב לפני הקמת המדינה וגם לאחריה, הספרים הראשונים שנכתבו על ההעפלה כמעט שאינם מזכירים אותם.
נכון הוא שברבות מהַפְלגות ההעפלה היה תפקידם של המעפילים מצומצם למדי, אבל ב"אקסודוס" הסיפור היה שונה. דווקא בפרשה זו התבקש דיון מפורט ונרחב במעפילים, וחסרונו מעורר תמיהה.
מאז שנות השמונים והתשעים של המאה ה-20, החלו היסטוריונים חדשים לבחון את הנחות היסוד שהיו מקובלות על היסטוריונים מן העשורים הראשונים, אודות תרומתו של היישוב המאורגן למאבק על הקמת המדינה. מעורבותם הרגשית והאידיאולוגית של ההיסטוריונים החדשים קטנה יותר מן המעורבות של ההיסטוריונים מן הדור הקודם. כמו כן, התאפשר להם לעיין במסמכים שנסתרו מעיניהם של קודמיה.
במחקרים של ההיסטוריונים מן הדור החדש נמצא, כי להעפלה לא היה משקל מכריע בשיקוליה של בריטניה להעביר את שאלת ארץ-ישראל לאו"ם ובהחלטה לעזוב את הארץ.
מן המחקרים החדשים גם עולה, שההעפלה כמעט שלא הגדילה את מספר הנכנסים לארץ-ישראל עד קום המדינה מעבר למכסת 1,500 הסרטיפיקטים בחודש שקבעו הבריטים.
אם כן, אני סבורה, כי התרומה העיקרית של ההעפלה הייתה כלפי פנים: חיזוק הסמכות של הנהגת היישוב. בשעה שארגוני הפורשים הכו בבריטים ואף זכו לאהדה מצד חלקים מן היישוב, נועד להעפלה תפקד לשמור על המורל, לחזק את המרוּת של ההנהגה ולהראות שנעשים מעשים, שכן ההעפלה הייתה נושא שזכה להסכמה רחבה בציבור, והוא התבצע בהתאם להחלטות הנהגה הנבחרת.
(מעובד על פי חלמיש, א' [1994]. "אקסודוס" – המקרה הפרטי והמשמעות הכללית, בתוך הציונות, יח, עמ' 383-390)