#94

קטע ראשון:

מאז ומעולם הייתה הכנסייה הקתולית אחד ממרכזי הכוח הגדולים בפולין. למנהיגי הכנסייה היו דרכים גלויות וסמויות שבאמצעותן יכלו להשפיע על המוני המאמינים להיחלץ לעזרת היהודים ולהציל אותם, אך הם לא עשו זאת. עמנואל רינגלבלום (היסטוריון יהודי שחי בוורשה בתקופת השואה) כותב במרירות על יחס הכמורה הפולנית כלפי היהודים הנרדפים: "כמעט כל הכמורה הייתה אדישה לטרגדיה של רצח כל העם היהודי… שמענו על מעשיהם האמיצים של כמרים הולנדים היוצאים להגנת יהודים… עמדה דומה נקטו אנשי דת קתולים בצרפת… בבלגיה התפללו בכנסיות לשלום היהודים ואספו בכנסיות תרומות למען ילדי היהודים… [לעומת זאת] בפולין נתקלנו רק במקרים חריגים ביותר של גישה כזו מצד אנשי הכמורה הקתולית".

עם זה, יש לזכור כי מצב הכנסייה בפולין היה קשה לאין ערוך יותר משהיה בצרפת, בבלגיה ובהולנד. בפולין, שלא כמו בארצות אחרת, לא היססו הגרמנים לפגוע בכנסייה הקתולית ולהצר את צעדיהם של כמרים שנחשדו בפעילות חתרנית נגד שלטונות הכיבוש הגרמניים. בפולין לא העניק גלימת הכומר שום חסינות ללובשיה. הנאצים רדפו את הכמורה הפולנית כפי שרדפו את כל האינטליגנציה [שכבת המשכילים] הפולנית. אף על פי כן ידועים מעשי הצלה שהשתתפו בהם כמרים, והיו מהם ששילמו על כך בחייהם. בספרות הזיכרונות ובעדויות אפשר למצוא תיאורים מרגשים של כמרים פלונים שנחלצו לעזרת יהודים והעניקו להם מקלט במוסדות שהיו בפיקוחם או הפנו אותם למנזרים. אבל כל פעולות העזרה וההצלה הללו היו יוזמה אישית ונעשו על פי צו מצפונו ואמונתו של כל כומר וכומר, ולא על פי מדיניות או הוראה מגבוה של הממונים עליהם.

יש היסטוריונים של הכנסייה הקתולית בפולין שמנסים ללמד זכות על ראשי הכנסייה, לדוגמה הם מזכירים את פועלו של הארכיבישוף של קרקוב, הנסיך אדם ספייחא, שנחשב לסמכות הרוחנית העליונה בפולין. אך מבדיקת העובדות עולה שהוא דאג רק למומרים [יהודים שהתנצרו] וכי היהודים לא עניינו אותו כלל. כך לדוגמה, באוקטובר 1940 הוא ניסה לדבר על ליבם של שלטונות הכיבוש הגרמניים כדי שישחררו את המומרים מן הצורך לענוד את הטלאי הצהוב ומן החובה לגור בגטו עם היהודים: "עושים להם עוול גדול כשמכריחים אותם לגור בקרב ציבור שהם נטשו מרצונם […] איני יכול להתעלם מתלונותיהם. בלהט ליבי אני מגן על שותפים אלה לאמונתנו המצפים לתמיכת הכנסייה", כתב. עם זה, ההתערבות למען המומרים לא הועילה מכיוון שעל פי חוקי הגזע הנאציים הם נחשבו ליהודים, אף שהוטבלו לנצרות, ועל כן חלו עליהם אותן ההגבלות שחלו על שאר היהודים ויועד להם אותו גורל.

(מעובד על פי נחום בוגנר, בחסדי זרים, הצלת ילדים בזהות שאולה בפולין, הוצאת יד ושם, תשכ"א, עמ' 30 – 33)

קטע שני:

בתחילת 1946 החליט הרב הרצוג לצאת למסע דיפלומטי לארצות אירופה כדי לטפל בהשבת הילדים היהודים שבידי הנוצרים. הרב יצא לארצות שבהן היה ידוע שילדים יהודים חיים אצל נוצרים והחליט לדרוש מממשלותיהן ומראשי הכנסיות המקומיות את החזרתם. הרב דרש שתי דרישות עיקריות:

א. הוא דרש שיפרסמו חוק המחייב כל מוסד או יחיד שברשותו ילדים לדווח את שמותיהם לממשלה ולציין מה הייתה דתם של הילדים.

ב. הוא דרש שהקהילות היהודיות או המוסדות היהודיים המיוחדים יהיו האפוטרופוסים [בעלי אחריות משפטית] של הילדים היהודים וכן שהמוסדות והקהילות יוכללו לקבל לרשותם את הילדים האלה.

(שם, עמ' 211 – 212)

---

#1 על פי מה שלמדת, הצג מי נחשב ל"חסיד אומות העולם".

על פי הקטע הראשון, הצג שניים מן הקשיים שהיו ייחודים לכמרים פולנים שבחרו להציל יהודים בתקופת השואה.

#2 על פי מה שלמדת, הצג על מה מבוססת שנאת ישראל המסורתית ועל מה מבוססת האנטישמיות המודרנית.

הסבר כיצד שנאת ישראל המסורתית באה לידי ביטוי בפסקה האחרונה של הקטע הראשון.

הסבר כיצד האנטישמיות המודרנית באה לידי ביטוי בפסקה האחרונה של הקטע האשון.

#3 על פי מה שלמדת, הצג שני קשיים שהיו לארגונים יהודיים ולאנשים פרטיים אחרי השואה במהלך הניסיון להחזיר לחיק עמם ילדים יהודים שהוסתרו.

על פי הקטע השני, הסבר כיצד ניסה הרב הרצוג לסייע בפתרון אחד הקשיים שהתעוררו במהלך הניסיון להחזיר ילדים אלה לחיק עמם.